מילים: נתן אלתרמן
לחן: סשה ארגוב

יש בתי יין וטברנות וקובות יש,
בסן-פרנציסקו, במרסל, וסן-מלו,
נשים שחורות יש, צהובות יש, אדומות יש,
וגם אפשר להתאהב בן, למה לא?

אבל אני על אף כל אלה, חי שמיים,
תמיד קשור אל איזו תנובה מרופטת,
ואם בוכה המפוחית על הברכיים,
ואם נמאסתי על עצמי - זה לא מיין,
זה רק בגלל איזו מרימה מזופתת.

מה קרה לי השד יודע,
לי עצמי הדבר לא ברור.
זה הערב הזה המשגע
או הזמר הזה הארור.

מפוחית מפרשת ידיה,
שרה שיר של שמחה וילל.
מה קרה לי השד יודע
מה היה לי יודע האל.

תקלל, אמור פשוט שכבר נמאסתי
ומי בכלל מחזיק אותך פה? לא אני!
אל תסתכל בי כמסכן, זרוק את המסטיק!
אתה שיכור, זה כבר הלבן השמיני.

שכבר אראה אותך בחוץ, הרם רגליים!
נשים שחורות יש, אדומות יש, בלונד-פלטינה,
תבחר אחת מכל סוג, אפילו שתיים.
עכשיו גם לי דבר מה נוזל על הלחיים
מן העשן או מן הפלפל שבטחינה.

באהבה זה משונה, תשמע ממני
אם זה נדבק, זה לא מרפה - זה כבר איתך,
אתה יכול מדעתי להוציאני,
אך לא תוכל להוציאני מדעתך.

הלב אומר: חסל. נגמר, הכל שכוח,
הכל עבר, אין אהבה ואין ספחת.
אבל פתאום מאיזה צליל או איזו רוח
זה שוב מכה בך, אין שום דבר בטוח,
ואז עומד אתה וכך אומר בפחד...