תופרת אני ותופרת,
הים לא יחדל מלנהום.
אני את פניך זוכרת
כאילו היה זה היום.

הו, כמה צחקנו אי פעם,
ראשי הסחרחר המתולתל,
היה לימים איזה טעם
כזה של תפוח עם טל.

אמרתי: "כתובתי היא עדיין
כקודם, תיגש לפעמים.
צריך לצלצל פעמיים
קומה ראשונה מימין..."

צריך לצלצל פעמיים,
צריך לחכות רגע קט,
ואז נפתחות הדלתיים
ואז נפגשים במבט.
צריך לצלצל פעמיים,
לבוא ולומר: "ערב טוב,
נכנסתי אלייך בינתיים
כיוון שעברתי ברחוב."

וכך, עד שבא אותו ערב,
שטפו מדרכות רועשות,
דבריך היכוני כחרב,
דבריך עינוני כשוט.

שתקתי, דבר לא ידעתי,
ידעתי, רק לא, לא נכון.
נפרדנו... לפתע שמעתי
בפתח צלצול פעמון -

לרגע איחרתי לפתוח,
קפאתי בין חושך לאור.
מדוע מיהרת לברוח?
מדוע מיהרת, אמור!

תופרת אני ותופרת,
הים לא יחדל מלנהום,
אני את פניך זוכרת
כאילו היה זה היום.

אם פעם יהיה ותבואה
שנית פה ברחוב לעבור,
תזכור כי בחדר מרגוע
תזכור כי דולק בו האור.

תבוא, כך פשוט, כמו נער,
דבר לא צריך לחדש
הסבר לא נחוץ ולא צער,
סליחה לא צריך לבקש.